|
במלחמת יום הכיפורים נפל דני, בנה היחיד של רחל ברנהיים
פרידמן, הוא השאיר אחריו אשה עפרה, בתם טל בת 11 חודשים
. בלבד, האחיות עידית וכרמית וזוג הורים
בספרה של רחל ברנהיים "הנהר שנעלם", התפרסם סיפור
שכתבה בעקבות מלחמת יום הכיפורים - הספר יצא לאור
ב"ספריית הפועלים" בשנת 1992. ספרה "תרז", קובץ סיפורים
קצרים יצא לאור בהוצאת ירון גולן בשנת 1997. בשני הספרים
שם הסיפור "ציפורנים לבנים ואדומים". בדיעבד, החליטה רחל
"... לקרוא לו: "לו יהי
לו יהי...\רחל ברנהיים
ספור בעקבות מלחמת יום הכיפורים
אחרי חופשה בלתי נשכחת באילת, שזופה ורגועה, שבה נלה
במשנה מרץ לעבודתה בבית החולים. היא נענתה ברצון
לבקשתה של אחות במחלקה, שאתה עבדה, והסכימה להחליף
. אותה בתורנות של השבת הקרובה, שבה חל יום הכיפורים
נלה, ששעון מעורר על השידה צלצל חרש רק בשבילה, קמה
, משנתה, הביטה בראובן, שהתהפך על צדו והמשיך לישון
. ועל בהונותיה יצאה את הבית. הרחוב היה ריק לחלוטין
היא נשמה עמוק, שואפת לקרבה את האויר הצח, להקת
צפורים חבויה בעלווה נוטפת טל של טרם בוקר קרעה את
. הדממה בהכריזה על השחר המפציע
האמבולנס החליק בשקט עד שולי המדרכה. באחולי בוקר
. טוב וצום קל, מיהר הנהג להסיעה לבית החולים
היא כפתרה את אחרון הכפתורים בחלוקה הלבן, ובעודה
מיטיבה את שביסה לפני המראה, מהדקת בפריפות את שערה
האסוף, צלצל הטלפון שעל הדלפק. נחרדה מנימת קולו של
ראובן: "אני מחבק אותך. אני אתקשר." השפופרת נטרקה
. והיא לא הספיקה לומר לו מילה
הדממה של יום כיפור הופרה. רכב שריון וטנקים ומשאיות
עמוסות חיילים מילאו את הכבישים בדהרה בהולה אל הצפון
... ואל הדרום
, בבת אחת הופר השקט. מקלטי הרדיו שאגו מכל החלונות
מכל הבתים, קרבות בלימה עזים, מלחמה עקובה מדם. ההפתעה
. הנוראה
נלה איבדה את עשתונותיה. ושוב, כמו אז, בשואה, ראובן
רחוק ממנה. באוזניה צעדיהם הכבדים של רבבות המגפיים
של הקלגסים, ובעיני רוחה מראות אימים המתערבלים במוחה
. עם המתרחש, אלה קרבו ונסוגו, שבו ואיימו על שפיותה
חיילינו חוסמים בגופם שריון וטנקים, חודרות המילים
למוחה הולמות בחוזקה וקולה של הזמרת: "לו יהי! כל
"! שנבקש לו יהי
שעות עבודתה של נלה התארכו, את כל מרצה השקיעה בבית
החולים. בבית לא מצאה מנוח. ביום הרביעי למלחמה נקראה
אל מטת חתנה שהובא פצוע מהדרום. בשמאלה הרימה נלה את
ראשו ובימינה השקתה אותו. והוא שאל וחזר ושאל אם
קבלה איזו ידיעה מראובן. סיפר לה על בלגן גדול שבגללו
צפוי איחור בדואר. מיטיבה את הכר למראשותיו מקווה
שככה ייפצע גם ראובן. נרתעת ממחשבותיה - העיקר שהוא
. ישוב אליה חי
, בצאתה מחדרו של חתנה קרבה מולה צעירה בלונדית, נאה
.וזכרה שפגשה בה יותר מפעם במחלקה שבה היא עובדת
הצעירה צעדה לקראתה מהוססת וממש בקרבתה נסוגה בהשפילה
ראשה. גם הפעם כך, ומהרה להשיג מטת גלגלים שהוסעה
. מחדר הנתוחים
. כלים מכשירים וצינורות שחוברו אל החולה הסתירוהו
. בצידי המטה הלכו בני משפחה אליהם מיהרה הצעירה להצטרף
. מי היא? חלף הרהור במוחה
. עשרה ימים חלפו מיום הכיפורים ומראובן אין אות חיים
צוות הרופאים התחלף בבית החולים ואת מקומם ממלאים
המתמחים ורופאים שיצאו לגימלאות. מספר המתנדבים לעבודות
, סיעוד גדל מיום ליום. נלה רצתה להאמין במה שאמרו לה
שתקלות תחבורה ושיבושים אחרים מונעים ממנה את מכתביו
. של ראובן
היא קוותה בכל מאודה. היא חיה בציפיה לשמוע ממנו אף
יותר מהציפיה להולדת נכדם הראשון, שאביו מחלים יפה, על
. אף צליעתו הקלה
. בלילה חרחרה בגסיסתה, חולמת את מותה וקוראת לבעלה
וקולו אמר לה שצר לו, אך לעולם לא יוכל לשוב אליה
רו-מק!!! הדהד קולה בכל הבית והיא הניחה את ידה על
. הכר הריק
חלומות אלה ולילות חסרי שינה היו בעוכרה וגם הפעם
. איחרה להגיע למחלקה. בדממה קבלו אותה חברותיה לעבודה
סבורה הייתה שרוגזות הן בשל איחוריה. נחושה בהחלטתה
להשיג את הפיגור. עבדה בזריזות, דוחפת לפניה את עגלת
התרופות, עוצרת ליד מיטת חולים, בפיה מילות עדוד לכל
אחד, שולפת את המדחום מבין שפתיה של אשה ובעודה
. מתבוננת בכספית, הרגישה בתער המפלח את מוחה
לאות נוראה פשטה בגופה. היא פנתה לחדר האחיות. כשהייתה
בפתח פסקו השיחות. היא לגמה מהקפה בתקווה להתעשת וחשה
. במבטן של האחיות. כשהרימה את ראשה שחו ראשי כולן
, פתאום הרגישה שאין היא יכולה לנשום. כשהוטב לה מעט
נפרדה מהן חרש ופנתה לאטה והלכה. ליד ביתה רעד המפתח
. באצבעותיה בבואה לנעול את מכוניתה
בעודה מתאמצת לשלוט ברעדה, ניתקה עצמה הבת מבין
. המתקהלים ליד פתח ביתם ובראש שחוח קרבה אליה
. הכל היה ברור
, הקול שהוגבר ברמקולים וביקש שקט כדי להתחיל בטכס האזכרה
בקש לשווא. אם קראה בשם בנה שאבד בהמון, וילד מרר
בבכי. מבין האבלים נשמעו יללות קורעות לב. במאות
ובאלפים באו לבית הקברות הזמני לבארי. ולא נימצא הכוח
, שיפסיק את הזעקה. חיילות בתפקיד, עיניהן נפוחות מבכי
, כוונו את המשפחות, שילבו בהם יד תומכת. העינים בהו בשם
. במספר הצבאי, בגיל, רשומים על התלולית
, שעת האזכרה נקבעה לאחת עשרה ושלושים. שעה שחלפה מזמן
. ומכל רחבי המדינה מגיעות ובאות משפחות האבלים
. נלה שרועה על אדמה תחוחה מול הלוחית הנושאת את שמו
, בבוקר יצאה מביתה, באה לפני כולם. עתה היא שוכבת דמומה
ממוללת בין אצבעותיה גרגרי לס קשים ושבה אל חולות הזהב
. באילת. רק ימים ספורים חלפו מאז
היא לגמה מכוס שהגישה לה חיילת והמשיכה להזות בקרבתו
של בעלה המת. אולי כבר שם, באילת, חש את קצו הקרב, לכן
שב וסיפר לה על עברו. קיצר בתלאות משפחתו כאשר יצאה
. בספינה ללב ים וסערה ניתצה אותה והטילה אותה לאי בודד
דילג על פרטים להרחיב את מה שאהבה לשמוע, כיצד פגש
במתנדב מהארץ, שאיפשר לו להתגייס ולהפתיע אותה במדים של
. הצבא הבריטי
מן הבוקר שכבה נלי בלא ניע צמרמורת חלפה בה. כיצד חששה
אז אם עדיין ירצה בה כבעבר. "חכי במקומך נליק, רומק בא
." לקחתך
.מדי פעם ניסו הוריה וידידיה לתמוך בה, להקימה, אך לשוא
היא שבה ונישאת על כפיו של רומק - כך הייתה קוראת לו
בינו לבינה - ששמח על שמצא אותה, וסב עמה, מערסל אותה
בחיקו והיא קלה כנוצה, מרחפת בשמים. משיבה לו חיוך
רחב שמצטמק ואובד בכריות שתפחו בעיניה הבוכיות. הניחי
. לי, אמרה לאמה שכרעה לידה, טוב לי ככה בקרבתו
ראשה שעון על מרפק יד ימין שפסקה למולל את האדמה ומבטה נח
, על הטבעת שלה, והיא מתחת לחופה ורומק קורץ אליה. ואז
ממש בין אצבעותיה ראתה אותה. מעקבי הנעליים עברו עיניה אל
גיזרתה הדקה, משם לשיער הבלונדי הגולש המסתיר כמעט את
פניה המיוסרות בבכי. היא ניצבת בקרבת התלולית, ליד בני
המשפחה, בידיה רועדים פרחי ציפורן לבנים ואדומים. בהצצה
נוספת נזכרה: זו היא, שקרבה אליה במסדרון המחלקה וחמקה
ממנה - כן, ניסתה לקשור - והיא הצטרפה לאלה שליוו את
מטתו של מנותח בבית החולים. היא נעורה לקול בכיה המר של
. אשה שכרעה ליד הקבר הסמוך
עוד מעט, אמרה בליבה. עוד מעט יתפזר הקהל והיא תישאר
לבדה, ואז תחפור באצבעותיה, תחפור ולא תחדל עד שתגיע לאמת
, ותיווכח במו עיניה שהייתה כאן טעות. גם אז, במלחמה ההיא
, בשואה, אמרו לה כולם שלשווא תחכה לרומק, שהוא ניספה מזמן
. ומוטב לה שתינהג כמו כולם, תתחתן ותקים משפחה ובית
. ורק היא נאמנה לנדרה, חיכתה לו
. בראש רכון נתמכת בבנותיה צעדה נלה לפני המון המלווים
כולם באו ללוויה בבית הקברות הצבאי. שורות שורות של
מצבות חולפות לידם. פוגשים בקבוצות מלווים, שכבר קברו את
. מתם. שעות האור אינן מספיקות. עיר דוממת זועקת את שיברה
נלי ניצבת מול קברו של בעלה. בהרכינה את ראשה הבחינה בזר
. ציפורנים לבנים ואדומים בידיה של אותה צעירה
בעצתן של בנותיה הקדימה נלה לשוב לעבודה בבית החולים. שם
בילתה את רוב זמנה. הבית ללא ראובן היה ריק וקר. לרוב
סעדה בבית החולים או אצל בתה, שם מצאה לה מעט רוגע במחיצת
. נכדתה
כל יום ראשון היא יוצאת לבדה לבית הקברות ובכל פעם מקדים
אותה זר ציפורנים לבנים ואדומים. בדחף פתאומי היא תולשת
בזעם את עלי הכותרת ואת הנותר זורקת הרחק הרחק. מרירות
נמהלת ביגונה. ראובן איננו ורק הוא יכול היה לסתור את
. חששותיה
בחולשתה ובבדידותה החל לכרסם בה הספק. הניחה על השולחן את
כוס הקפה שהגישה לה בתה ושיתפה אותה בחידת הציפורנים
העלומים. היא החלה לשחזר בקול את הערבים הרבים שבהם היה
. מצלצל להודיע לה שיאחר לשוב. והיה סופשבוע עסקי בחוץ לארץ
. לא חקרה אותו מעולם ולא בלשה אחריו
ופעם אחת, כשחלתה וצלצלה למשרדו, ענה לה קול אשה שהוא
בישיבה חשובה. נכון שאי פה אי שם הוא קרץ לאחרות, והיא
התייחסה לפרשיות אלה בסלחנות. תמיד היה שב אליה עם כל
. אהבתו ומוכיח לה שאין לו סוד מפניה והיא לו האחת והיחידה
. האושר ברגעי הפיוס מילא אותה בטחון
. בית החולים היה עמוס חולים ופצועים. נלה עבדה ללא לאות
תיאבונה אבד לה והייתה ניזונה בעיקר מספלי הקפה שהרבתה
. לשתות
היא שבה מהעבודה עייפה וחלשה ורק בלווית בתה יצאה לבית
הקברות. הבת נדהמה למראה תלישת הפרחים בידי אמה. לא דברו
בזה. גם בשבוע שלאחריו חזר המעשה על עצמו. הבת היססה, לא
. ידעה איך. חששה
בפעם אחרת היא צלצלה לאמה וביקשה ממנה לחכות מעט כי עליה
להתעכב. נלה כאילו חכתה להזדמנות, לא החליפה בגדיה, דבר
עליו הקפידה, בדקה את התיק שלה לוודא שהשפופרת שהכינה
. בעוד מועד אכן ישנה, ויצאה לשם מיד
במהדורת החדשות דווח על מותה הטרגי של אלמנת מלחמה שבתה
. מצאה אותה ללא רוח חיים על קבר בעלה
בבית לווינשטיין, רתוק למטתו - ללא גפיו התחתונות - החלים
מפצעיו סמל מיוסר ומיואש, ששפתיו דובבו בפעם האלף: "מי
." יתנני מותי תחתיו, ראובן
מאז פציעתו לא דיבר הסמל. בדי עמל נודעו כמה פרטים על
מהלכו של הקרב. צריח הטנק נפגע והוא הועף ממנו. כשפקח את
עיניו ראה שהוא נישא בזרועותיו של המג"ד, ראובן. בהגיעם
סמוך למסוק החילוץ, ניפתחה עליהם אש תופת. הוא חש חבטה
עזה בחזהו ובראשו ואת כובד גופו של מפקדו, עליו. כששבה
. אליו הכרתו בבית החולים שאל על מפקדו וכך נודע לו
. במצבו לא יכול היה להגיע אל האלמנה לספר לה ולנחמה
רעייתו ניסתה ולא עמד לה הכוח לקרוב אליה. מאז, היא פוסעת
, לאט בשבילי בית הקברות - ביום מסויים - זר פרחים בידיה
אורבת לה, מצפה וחרדה לפגוש בה. דוחה את המשימה לביקור
. הבא
רכונה על המצבה של אביה משקה צמח באדנית - ראתה הבת
בזוויות עיניה צרור ציפורנים קרב אליה ותמהה למראה הצעירה
. הנאה שזכרה מאי שם
? האוכל להמשיך ולהביא את הפרחים
|
